פסק-דין בתיק ת"ק 004609/05

בפני תביעה  ותביעה שכנגד שמקורן בהסכם שכירות שנערך בין הצדדים ביום 7.3.01, הוארך  ביום 7.3.02 לשנה נוספת, וביום 7.3.03 הוארך עד ליום 10.4.03.

התובעים / הנתבעים שכנגד (להלן : "התובעים"), עותרים לחייב את הנתבעות / התובעות שכנגד (להלן : "הנתבעות"), בסך של 17,800 ש"ח בגין הנזקים ועגמת הנפש שנגרמו להם על ידי הנתבעות במהלך תקופת השכירות כמפורט להלן :

1.         הפרש דמי ארנונה ששילמו לעיריה בסך של 234 ש"ח עבור התקופה שלאחר תום החוזה, דהינו, מ- 11.4.03 ועד 30.4.03.

2.         עגמת הנפש שנגרמה להם, ערב פרוץ מלחמת המפרץ השנייה כאשר הנתבעות היתנו את רשותן לאפשר לתובעים להכנס למקלט הצמוד לבית בתשלום נוסף.

3.         העדר אפשרות להשתמש בחצר בעשרת החודשים האחרונים של השכירות בגין מפגע מסוכן בחצר, עקב שקיעת מרצפות. לפיכך לטענתם יש לחייב את הנתבעות להחזיר לו את ההפרש בין המחיר ששילם עבור שכירת הבית לבין מחיר שכירת דירה בסך של 275 דולר לחודש, וסה"כ 2,750 דולר.

4.         החזר הסכומים ששילם עבור ניקיון  החצר בסך של 50 ש"ח לחודשיים, לאחר שהתברר לו שהנתבעות הגישו תביעה לתשלום עבור ניקיון החצר נגד השכן שעץ האבודקו שלו גרם ללכלוך בחצר.

5.         החזר עבור תשלום יתר לערוצי זהב בסך של 537.50 ש"ח. לטענתם התשלום לערוצי זהב היה משותף לדירתם, לדירת הנתבעות ולשימוש בדירת משנה נוספת בגג, ולפיכך, היה אמור התשלום להיות מחולק  לשלושה חלקים, ואילו הם שילמו עבור מחצית הסכום שחוייב הבניין לערוצי זהב.

הנתבעות עותרות לדחיית תביעתם של התובעים, מלבד חיוב בסכום הארנונה, שהן מסכימות שיש להשיב לתובעים.

לטענת התובעות,  בצמוד לבית מקלט קטן ובצמוד לבניין הסמוך מקלט גדול, וערב מלחמת המפרץ השניה הן הציעו לתובעים להכנס לאחד משני המקלטים כרצונם. עם זאת, אישרו הנתבעות כי ביקשו מהתובעים להשתתף עמם בסכום אותו הוציאו להכנסת פילטר מיוחד למקלט, אולם משהתובעים סרבו לא עמדו על כך.

באשר לטענת התובעים כי לא התאפשר להם להשתמש בחצר עקב שקיעת המרצפות, טוענות הנתבעות כי התובעים מעולם לא פנו אליהם בעניין זה, לא בכתב ולא בעל פה, וכי רק לאחר שעזבו את המושכר גילו את הבור בחצר ולפיכך דאגו שיתוקן בהסכם עם השוכרים החדשים.

לטענה כי לא היה מקום לחייב את התובעים בתשלום עבור ניקוי החצר השיבו הנתבעות כי אמנם אין להן קבלות על תשלום לאותה תקופה, אך לדבריהן התובעים ראו את מי שניקה וידעו מתי ניקה ומתי לא, וכי המדובר בסכום של 25 ש"ח לחודש, שהינו סכום מינימאלי.

בנוגע לדרישה להחזיר לתובעים עבור תשלום ביתר לערוצי זהב, ציינו הנתבעות כי הבניין מחולק לשתי דירות בלבד, כשבכל דירה שתי נקודות חיבור לטלויזיה, ולפיכך, יש לדחות גם תביעתם זו.

בתביעה שכנגד, עתרו הנתבעות לחייב את התובעים בגין נזקים שהאחרונים גרמו להם לאחר שלא האריכו את החוזה בשנה נוספת אלא בחודש אחד נוסף בלבד. לטענתן, מספר חודשים לפני תום מועד החוזה, הודיעו להם התובעים כי בכוונתם להאריך את החוזה בשנה נוספת ורק ביום החתימה על החוזה מסרו להם כי בכוונתם להאריך את החוזה בחודש אחד בלבד.

כתוצאה מכך, לא הצליחו להשכיר את הבית מיד עם פינויו אלא רק חודשיים מאוחר יותר, ובשכר דירה נמוך ב- 100 דולר משכר הדירה ששילמו התובעים.

לפיכך, עותרות הנתבעות לחייב את התובעים לשלם להם עבור הפסד דמי שכירות למשך חודשיים בסך של 1,800 דולר, והפסד דמי שכירות עקב השכרה בסכום מופחת במשך שנה בסך של 1,200 דולר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפני ועיינתי במסמכים אשר הוגשו לביהמ"ש, הגעתי למסקנה שדין התביעה שכנגד להדחות, ודין התביעה להתקבל בחלקה, ככל שהיא מתייחסת לתשלום דמי הארנונה בסך של 234 ש"ח.

התובעים לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהם, להוכיח כי הנתבעות היתנו את כניסתם למקלט בתשלום נוסף. בפני גרסה מול גרסה בנקודה זו, ואינני יכולה להעדיף גרסה אחת על פני רעותה.

באשר לתביעתם לפצותם בגין העדר אפשרות להשתמש בחצר, גם כאן עומדת מול טענתם כי הודיעו על המפגע לנתבעות מיד עם גילויו, טענת הנתבעות כי עד למועד עזיבת התובעים את המושכר לא ידעו ולא ראו את המפגע.

לטענת התובעים ידעו על המפגע כעשרה חודשים טרם פינוי המושכר, ואם כטענתם הודיעו על כך בעל פה לנתבעות והן לא עשו דבר, ראוי היה שישלחו מכתב דרישה. משלא עשו כן לא הרימו את הנטל להוכיח כי הדבר היה בידיעת הנתבעות, ולכן נבצר מהם, כטענתם, להשתמש בחצר, עקב מחדליהן של הנתבעות.